כמה טוב שבאת הביתה

ינואר 31, 2008

שלום לכולם, חזרתי. לקח לי יומיים וחצי של טיסות והמתנות בערך, אבל מה לא עושים בשביל חיבוק הראיס?

backhome

מודעות פרסומת

יום ש(ל)ישי בארגנטינה

ינואר 21, 2008

בבוקר חזרנו אסתי, דוד ואני ל-AMIA, הגרסא המקומית של הסוכנות היהודית פה. פגשנו בשער את אותו שומר שיום לפני אמר לנו לחזור מחר. היום הוא חשב קצת, ואז אמר שהאישה שאנחנו מחפשים ב"חופש"… כמו ישרלאלים טובים לא וותרנו – עשינו קצת צעקות ובסוף הכניסו אותנו. אחרי שהחריכו אותנו להשתתף בטקס זכרון לחללי הפיגוע שהיה שם ב-98 דברנו בטלפון עם הבת-דודה של אמא, וקבענו להפגש איתה בערב.
לקחנו רכבת ל-Tigre, עיר קיט קצת פחות משעה מחוץ לבואנוס איירס. עשינו שייט של 3 שעות עד לנהר הגדול Rio del Parana. היינו בטוחים שכשנגיע נעצרו ויתנו לנו לרדת ולהסותבב קצת, אבל במקום פשוט החלפנו סירות באמצע המים. דווקא היה ממש מגניב. ראינו את בתי הקיט של העשירים על גדות הדלתא של הנהר. אחר כך הסתובבנו בשוק של Tigre שנקרא Mercado de Frutas והיה נחמד, אבל לא מדהים. נסענו חזרה לבואנוס איירס שעה וחצי באוטובוס מספר 60. ניקרתי רוב הדרך. בערב אכלנו במסעדת Chiquinio (או משהו כזה) צמוד ל-Pippo מערב לפני. האוכל היה הרבה יותר טוב, אבל קצת מבאס כי טל התעצבן שביקשנו שולחן ללא מעשנים, עשה צעקות, רב עם דוד, וקם ויצא מהמסעדה. ואז לאסתי לא היה תיאבון, ולדוד לא היה חשק, ושניהם ישבו עם פרצוף חמוץ כל הערב בזמן שאיילה ואני מנסים לעשות סמולטולק כאילו לא היה עניין. בדרך חזרה הלכנו איילה ואני לאכול גלידה Wimpy שמול המלון, וככה נגמר יום שישי. ביום שבת הלכנו להסתובב באיזור הגשר של קאלאטראבה ובשכונת פאלרמו, ונעמה שליט הצטרפה אלינו, אבל על כך בפוסט הבא.


ארגנטינה – הימים הראשונים ב

ינואר 19, 2008

אחח… איך שכואבות לי הרגליים! לא לא, אני לא קוטר, באמת שלא. פשוט אנחנו הולכים ה-מ-ו-ן ברגל. שלשום עשינו בערך 15ק"מ, וזה רק ברחובות העיר. אבל אני מקדים את עצמי, ולכן אחזור אחורה בזמן, ואתאר תיאור קצר של כמה הימים הראשונים שלי בבואנוס-איירס:

יום רביעי בבוקר: נחתתי בנמל הבינ"ל של בואנוס איירס אחרי שתי טיסות (ארוכות, אבל דווקא לא מייגעות), יצאתי החוצה, אל השמש הקיצית (איזה כיף!) ולקחתי מונית לפגוש את איילה בעיר. הגעתי קצת אחרי 12, הערנו את נעמה, חיכינו שייגמרו הסיגריות (איכס!), ויצאנו להסתובב. לקחנו את המטרו לכיוון Avenida Florida, מדרחוב במרכז העיר. נחמד, לא נפלתי מהרגליים (זה בא אח"כ כשהתחלנו לגמוע מרחקים ברחובות). המשכנו והגענו עד לפארק San Martin, דווקא נחמד מאד. אכלנו צהריים מאוחרת במסעדת "הזקנים" שנקראת ככה (על ידי הישראלים המטיילים בעיר) בשל גילם של המלצרים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שגילם של המלצרים בכל שאר מסעדות העיר זהה לגמרי. בערב חיכינו ארבע שעות להורים (שהטיסה שלהם התעקבה) תוך שאנחנו יושבים על הברזלים ומלקקים גלידה. יש פה גלידות טעימות. אני אוהב טעם תפוז – "נאראנחה" (Naranja).

ביום חמישי אכלנו ארוחת בוקר, נפגשנו עם דוד של נעמה ששלך אותנו ל-AMIA, שזה ארגון יהודי בארגנטינה שבין השאר עוזר בחיפוש קרובים. הלכנו 250,000 רחובות ברגל עד שהגענו, ואמרו לנו לחזור מחר. המשכנו למרכז עיצוב שנמצא ליד בית קברות Ricoleta שבור קבורים כל העשירים. דווקא מגניב. מאד מרשים. אני לא סגור אם הם חיים ביותר פאר לפני או אחרי המוות, כי חלק מהקברים שם היו ממש מפוארים. היו דופלקסים, טריפלקסים, ואפילו מולטיפלקסים. בקרנו גם בקבר של Evita. יש סטייל במוות של סלבס. מחוץ לבית הקברות של העשירים יש בתי קפה של עשירים, ממוקמים סביב עץ בן 200 שנה עם ענפים כ"כ רחבים שצריך לשים להם תומכות. ניסיתי לצלם פנורמה. בסמטה לא רחוק משם ישבנו בבית קפה לא יוקרתי, אבל עם מחירים יוקרתיים, אח"כ חזרנו לכוון המלון דרך רחוב פלורידה שוב, אסתי טל ואיילה הסתובבו ש-ע-ו-ת בחלונות ראווה, ודוד ואני טיפסנו קצת (על הקירות). בערב אכלנו במסעדת Pippo שהמליצו לנו עליה. המסעדה נראית כמו "סעיד" באור-יהודה, עם שולחנות פשוטים ומפות נייר. מהסוג שבו או שנופלים חזק, או שהאוכל מ-ד-ה-י-ם… נפלנו.

… המשך יבוא …


שוביניזם על גלגלים

ינואר 14, 2008

היום באוטו קרן עלתה על אבחנה מעניינת: "למה, למרות של-GPS יש קול נשי, אנחנו אומרים 'הוא אמר' לפנות שמאלה ולא 'היא אמרה' ?" יש שיגידו שהסיבה היא שלמרות הקול הנשי, ה-GPS הוא מכשיר ניווט, ומכשיר זה זכר. יש שיגידו שזה בגלל הנטייה לכנות הכל כזכר בעברית. יש שיגידו שזו טעות להגיד 'הוא אמר', ויש שימציאו הסברים אזוטריים אפילו יותר.

ובכן, התשובה האמיתית היא פשוטה מאד: כשה-GPS צודק יש לאמר "הוא אמר", וכשהוא טועה יש לאמר "היא אמרה".


סיגריות? זה מגעיל אותי!

ינואר 11, 2008

היום לפני 44 שנה פורסם הדו"ח הראשון שמוצא כי העישון מזיק לבריאות.

smoking.png

בתמונה ריאות של מעשן ליד ריאות של לא מעשן שמצאתי פה (את התמונה, לא את הריאות).
ניסיתי לחפש תמונות מהקמפיין "סיגריות? זה מגעיל אותי!" עם התולעת שזוחלת החוצה מקופסאת סיגריות שהיה באמצע שנות השמונים, אבל לא מצאתי כלום.


לא להרטיב ולא להאכיל את המוגוואי אחרי חצות

ינואר 10, 2008

היפנאים האלה, אני אומר לכם. בגרסא היפנית של ספר הוראות הבטיחות של הנינטנדו ווי מוסבר על אלף-ואחד דברים שאסור לעשות, שבחיים לא הייתם חולמים לעשות אותם, פשוט כי הדמיון של אף אדם שפוי לא מופרח מספיק. אני לא מבין מה גורם להם לחשוב שאנשים יתנו לנינטנדו שלהם לעשן ולשתות אורנג'דה, ינסו לתקוע בו תלתנים, או לכסות אותו כשהוא עצבני.

nintendo_collage.png

מסתבר שאני לא היחיד שלא מבין את זה. כמה אנשים משועממים ברמה שמתקרבמת לרמת השעמום במחלקת הספרות שלנינטדו החליטו להרחיב את ההסברים, וזו התוצאה:

collage.png
אהבתי במיוחד שצריך להסביר לאנשים שהנינטנדו לא מקנה להם יכולות-על להילחם בנינג'ות, שאסור לעשות בו טוסטים, ושלא מומלץ לתת אותו כמתנת אירוסין. את השאר אני משאיר לכם.

עשר נקודות למי שמבין את הימני התחתון. זה עוזר אם הייתם ילדים ב-1984. עדיין לא ברור? אולי הסרט הזה יזכיר לכם.


ראש טוב

ינואר 10, 2008

אמן (או אמנית?) שקורא/ת לעצמו/ה The Decapitator (העורף/ת) מסתובב/ת בזמן האחרון ועורף/ת ראשים על ימין ועל שמאל ברחובות לונדון. לא לדאוג, מדובר בתמונות של ראשים – בשלטי חוצות. תושבי לונדון עדיין לא החליטו אם אוהבים או שונאים את העורף/ת, או אפילו אם הוא/היא אמן/ית אמיתי/ת או סתם מג'נון/ה.

יש אפילו כאלו שמודאגים שמדובר בניצנים של רוצח סדרתי בגלל שיחס עריפת ראשי נשים/גברים הוא חמש לאחד. מעניין אם הם נרמלו את הנתון הזה לפי שיעור הופעת נשים/גברים בפרסום חוצות (ברור שלא).

העורף/ת (אי מעריץ/ה שלו/ה) מפרסמ/ת את התמונות שלו/ה בפליקר.
חיפוש זריז בגוגל ניוז מניב את התוצאות הבואת.


%d בלוגרים אהבו את זה: