ילדים ושמות עצם

מישהו יכול להסביר לי את הסיבה להתפרקותו המוחלטת של המבנה התחבירי הנכון של השפה ברגע שילדים נכנסים לתמונה? פעלים וקישורים נעלמים ממשפטים כלא היו, וכל מה שנותר הוא שמות-עצם נטולי הקשר שהיו גורמים לנועם חומסקי להתהפך בקברו למשמעם (אילו לא היה עדיין בחיים).

הדוגמא הטריוויאלית, והקלה יותר להבנה (בשל הקלות היחסית בהסקת ההקשר) היא כשילד צועק בנחישות שם של עצם כלשהוא. לדוגמא "ממתק!", שלעיתים מלווה בשם-תואר של אחד (או יותר) מההורים, "אמא, ממתק!". קל להבין שהילד שכוונתו של הילד היא "אמא, אני רוצה ממתק, תביאי לי בבקשה שוקולד מהמדף." (או בתרגום למציאות: "אם לא תביאי לי את השוקולד ומייד, יהיה פה בכי בעוצתת קול שוברת-שיאים").

הדוגמא הפחות טריוויאלית, קשורה לבעיות קליטה. נניח למשל, שהורה אחד/ת מבקש/ת מההורה השני/ה בזו הלשון

– "מותק, את/ה יכול/ה בבקשה להביא לראיס כוס מים? תודה."

נניח, שבשל בעיות קליטה לא שמע/ה ההורה השני/ה את המשפט במלואו והשיב/ה

– "מה?"

כאן מתחילה התדרדות התרבות והפרקות השפה ומוסכמות התקשורת. במקום לחזור על המשפט במלואו, או לפחות על מרכיבים הקריטיים להבנת המסר והסקת ההקשר, ההורה המקורי/ת פשוט עונה ב…. "מים!"

– "מים."
– "מה???"
– "מ-י-ם."
– "מה מים?"
– "מים, מים! נוּ תביא/י כבר מים!"

מה קרה לפעלים? מה קרה למילות הקישור, למילת הקסם, ושאר המרכיבים הלשוניים של המשפט? למה נשאר רק נושא המפשט, ואיך (לעזאזל) אמור/הההורה השני/ה להסיק מה כוונת המשורר? ולמה, למה, למה זה קורה דווקא בעיקר בנוכחות ילדים בסביבה?
יש לכם עוד דוגמאות לקריסה המוחלטת של תקשרות? אתם מוזמנים להשאיר הערה. בינתיים, הנה לינק לכתבה ביינט שמצאתי על "עברית שפה קשה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: