שלום חבר, באיחור של שנה

פברואר 22, 2009

בתחילת שנות העשרים של חיינו היה משהו שהעסיק אותנו באופן כמעט תדיר (ולא, זה לא היה בנות), שרצינו לשמור אותו בסוד, אז בחרנו באקראי את העיר הִילוֹ בהוואי כשם-קוד, ומצאנו את עצמנו אומרים הילו הילו הילו כל הזמן. היינו חוטפים מבטים מוזרים מדי פעם, אבל זה משהו שבתקופה ההיא בחיינו היה קורה ממילא, והיה חשוב לנו לשמור על הסוד שלנו.

עברו עוד שנים, גדלנו, המשכנו בחיינו, ובקושי היינו נפגשים. אבל למרות המרחק וחוסר הקשר, בכל זאת הרגשנו קרובים. וכשהיינו מתראים אחת לכמה שנים או עשור, היינו נזכרים בהילו, ומבטיחים לעצמנו להיפגש שם יום אחד, בצד השני של החיים.

באחד הביקורים שלנו בארץ, לפני שנתיים בערך, נפגשתי עם ברק, חבר טוב שעבר הרבה. כמה חודשים לפני המפגש שלנו ברק עבר ניתוח, לאחר שגילו לו גידול במוח בעקבות כאבי ראש בלתי פוסקים. הלכנו לנגב חוּמוּס באיזה חור בתל-אביב באמצע הלילה, ממש כמו שנהגנו לעשות פעם.  למרות כל מה שעבר עליו, ברק היה עליז, שמח, וזרם בקלילות, כמו תמיד. אין עליו, הברק הזה. שום דבר לא מזיז לו. עבר ניתוח מח, ומדבר על החוויה כאילו שזה לעלות על רכבת הרים ב-six flags.

לפני כמה חודשים סוף-סוף יצא לי לבקר בהוואי,  ולעבור בין השאר גם בהילו. הצטלמנו ליד השלט של הילו, ולא יכולתי לחכות למפגש הבא כדי להראות את התמונה שלי בהילו. בפרט, רציתי להראות את התמונה לברק. דמיינתי איך נסתכל על התמונות, נעלה זכרונות, ונצחק. יהיה ערב משעשע.

הבוקר נפגשתי עם חבר מהצבא שלא ראיתי הרבה זמן לשתות קפה, ותוך כדי מעבר מנושא לנושא, נזכרתי בתמונה מהילו, ואמרתי לו שאני חייב להראות אותה גם לברק.

"ברק? ברק כהן? … ברק נפתר לפני שנה, בערך."

שפשפתי קצת את הסנטר שלי, שכאב מהמכה שקיבל מהנפילה לרצפה, וביליתי את שאר השיחה בשקט יחסי עם פרצוף תשעה באב.

לא חשבתי שחדשות/ישנות על משהו שקרה לפני למעלה משנה למישהו שאני רואה רק פעם בכמה שנים למשך שעה-שעתיים ישפיע עלי כל כך, אבל בדרך חזרה הביתה כמעט ולא יכולתי להחזיק את ההגה ישר.

חבר, התמונה הזו מוקדשת לך, לו רק היית יכול לראות אותה.

מודעות פרסומת

וויזואליזציה של ברזנט

פברואר 21, 2009

לאחרונה חזרו המנכ"לים של וול-סטריט, יצרני הרכב, הבנקים וקרנות הון עם הזנב בין הרגליים, ובקשו מהקונגרס הלוואה של כמה מאות מיליארדי דולרים בנוסף למאות המיליארדים שכבר קבלו. זה כמובן מעסיק את כולם, וכל התקשורת תוססת בנוגע לעניין. אפילו המציאו לזה שם: Troubled Assets Relief Program, או ביקיצור TARP, ובעברית: בְּרֶזֶנְט. בגדול, מה שקרה הוא שהממשל אישר הלוואות ענק בכדי להצית מחדש את הכלכלה, וכשזה לא עבד התחילו בתהליך של הלוואות ענק-ענק, שגם זה לא בטוח יעזור.

הנה המחשה גראפית של מה שקורה פה:










המקור בבלוג סיכון מחושב.
די ברור ששתי התמונות האחרות לא אמיתיות, ועברו עיבוד בפוטושופ (הסבר מפורט כאן) אבל זה בכל זאת די משעשע.


רוֹבּוֹפוֹן

פברואר 16, 2009

robophone.jpgכבר כמה שבועות שמדי כמה ימים בסביבות השעה שמונה בערב מצלצל הטלפון ובצד השני קול רובוטי מתלהב  "שלום! מדברת ניקול מחברת בילאוו-קול. רוצים מספר ישראלי בחו"ל? נשמע מגניב, נכון? לפרטים נוספים הקישו 9 ואחד מנציגינו יחזור אליכם בדקות הקרובות!".

לא ברור מאיפה לבילאווקול יש את הטלפון שלנו, אבל כן ברור שכשטורקים לרובוטים את הטלפון בפנים הם לא נעלבים, (אולי כי אין להם פנים?) ופשוט מתקשרים שוב (ושוב ושוב ושוב…) עד שהם משיגים את מבוקשם.

אז הקשנו 9 כדי שנציג (לא רובוטי, אבל ספק אנוש) יחזור אלינו "בדקות הקרובות", ויודעים מה קרה? כּלוּם, נאדה. גורנישט (מיט גורנישט). לפחות לא בכמה ה"דקות הקרובות" הראשונות. אחרי שלוש שעות (11 בלילה) הם נזכרו להתקשר, חטפו קצת צעקות מהפירסט ליידי, אמרו שלום תודה ממילא לא צריך אתכם, ואמרו שלא יתקשרו יותר. ואכן הם באמת לא התקשרו יותר…. כמה ימים.

היום שוב התקשרה ניקול למספר שלנו בבית, קיבלה ניתוק בפנים, ובלי היסוס מייד חייגה לסלולרי. הבנּוּ עם מי יש לנו עסק, חייגנו 9, וחיכינו. הפעם לקח להם רק שעה. אמרנו שכבר בקשנו מהם לא להתקשר יותר ואיימנו לשלוח את החברים שלנו מלוֹד להרביץ להם. אמרו שיורידו אותנו מהרשימה, ולפני שהספקנו להגיד משהו ניתקו ועברו להציק לקורבן הבא.

משום מה יש לנו הרגשה שהם לא ממש נבהלו מהחברים שלנו בלוֹד, אז ליתר בטחון הגשנו תלונה בנשיונל דוּ נוֹט קוֹל רג'יסטרי. נקווה שלא יציקו יותר.


טפשים אבודים

פברואר 16, 2009

lostfordummies.jpgלפעמים, בימים שהפירסט ליידי מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות מעבר לשעה שמונה בערב, אנחנו מתעדכנים קצת במה קורה באי. העונה הנחכית (החמישית!) של לוסט היא באופן מפתיע לא ממש מאכזבת. מכיוון שלא קורה הרבה שהעיניים הנשיאותיות נשארות פקוחות כ"כ מאוחר, אנחנו באופן טבעי לא כ"כ מעודכנים (אנחנו בפיגור קל של 3 פרקים שמחכים בסבלנות ובקוצר רוח ב-TiVo). לכן הנכם מתבקשים בזאת לא לגלות ולהרוס. העלילה בסדרה גם ככה סבוכה ומורכבת, ויש אתרי וויקי שלמים שמוקדשים לפענוח הסדרה. ולמי שבכל זאת לא בעניינים, הנה סרטון משעשע בלי מילים (אבל לא אילם) שמסכם את עלילות העונה הראשונה:

[gv data="51hehbQij3Y"][/gv]

טוב, נו, אז זה מדבר קצת יותר למי שכבר ראה את הסדרה מאשר למי שעוד לא – עוד יותר סיבה להתחיל לראות… ואז להתאפק לא לגלות לנו מה היה בפרק האחרון.


מזג אוויר נשיאותי

פברואר 15, 2009

ביום ההולדת האחרון של ג'ורג' נסענו לסאנטה ברברה. גם השנה כל העולם ואשתו קבלו יום חופש ב-Presidents Day. אבל הפעם מזג האוויר החליט לא להיטיב עימנו, העננים נפתחו וכל סוף השבוע גשם זלעפות. נשארנו בבית, הדלקנו חימום, ולחצנו פּליי.

obamaweather.jpg

גילוי נאות: זה אל כל מה שעשינו. היינו גם בארוחת צהריים אצל השכנים, ארוחת ערב אצל חברים, הבוקר היינו ב-Bounce-a-Rama בגרייט מוֹל במילפיטס, ויש גם עוד את מחר, אבל הנקודה היא שמזג האוויר מחורבן ואנחנו מוגבלים לפעילויות מקוּרוֹת.


טוב להיות מלך

פברואר 10, 2009

sleepingdiagonally.jpg

זוכרים את הפרסומת "מיטה וחצי – אפשר לישון באלכסון"? זה רעיון טוב, אבל עובד רק בבודדת. נסו את זה בכמויות גדולות יותר  ואתם צפויים להתעורר עם רגל קטנה תקועה לכם באמצע של הגב התחתון, למשל. אפילו במיטה קינג סייז. ולמי שזה לא 100% ברוּר לו, זה לא נעים.

אבל כשאתה מלך, אין לך דאגות. כשאתה מלך אתה יכול להיכנס למיטה של ההורים באמצע הלילה, לתפוס זווית אלכסונית (לפעמים אפילו רוחבית) נוחה, ולהתחיל לנסר. ואם תכוון לשעות הכי הקטנות של הלילה, רוב הסיכויים שההורים יהיו עייפים עצלנים מדי להחזיר אותך למיטה

שלך, וחלומות פז (לך) זה דבר די וודאי.

טוב להיות מלך.  אני רוצה גם!


שלום הונדה

פברואר 9, 2009

זהו. נגמר. אין יותר הונדה. אחרי יותר מארבע שנים אנחנו אומרים שלום ל-CR-V ששירתה אותנו ביעילות ובנאמנות. עברנו יחד מיילים רבים, נסיעות מזרחה לטאהו, דרומה ללוס אנגל'ס, צפונה לאורגון, ומערבה ל… טוב, נו, בשביל מערבה צריך רכב אמפיבי, שעם כל הכבוד להונדה (והיה) היא לא. הרבה זכרונות יש מההונדה. זה הג'יפ הראשון שלנו, הרכב הראשון שקנינו אי פעם בארצות הברית, והחוויה הראשונה שלנו (ולצערנו לא האחרונה) בקניה מסוכן מכוניות (ממש, אבל ממש כמו בסרטים), הרכב שבו הראיס כמעט ונעל את עצמו בגל שנה וחצי כשל' (מלשון סטודנט) ביקר אצלנו והשגיח עליו.

היום אחר הצהריים הגיע וואג'י (דרוזי לבנוני, שגר ב-Fresno מזה ארבעים שנה) לקח את ההונדה, והשאיר מאחוריו ערימת מזומנים קטנה, וזכרונות.

היה טוב, וטוב שהיה. תודה להונדה על שנות השירות.

Goodbye CR-V


%d בלוגרים אהבו את זה: