לימו מוסיף המו

דצמבר 29, 2011

במונית בדרך הביתה, אההההההנחת רווחה


Sunrise over LAX

דצמבר 29, 2011

היה ארוך, ולמרות שהילדים היו רק שניים, הם היו עשר.

רק עוד טיסה אחת קצרה ואנחנו בבית.


הלילה הזה מכל הלילות

דצמבר 7, 2011

ג’ט-לג, עייפים, הולכים לישון ומחזיקים אצבעות בבקשה בבקשה בבקשה שהילד לא יתעורר דקה וחצי אחרי שאנחנו נרדמים…. אבל הוא מתעורר, ואיכשהו במאמץ עילאי מחזירים אותו לישון, וקורסים שוב בעצמנו. דקה וחצי של עילפון ואז השני חוטף התקף אסטמה/אלרגיות וכולם שוב מתעוררים. מטפלים גם בזה, ונרגעים קצת. עכשיו כבר אמצע הלילה, ובפעם המי-יודע-כמה, שוב כולם קורסים ומקווים קצת קצת לישון.

ואז הטלפון, שהוּשם מבעוד מועד על סיילנט, איירפליין מוד, וגם הוגדר לא לקבל שיחות נכנסות, כדי שלא יעיר אותנו באמצע הלילה, מחליט איכשהו לעשות בדיוק את זה. בהצטרפות מקרים ברמת סרנדיפיטי (רק להיפך, ולא טוב), הטלפון איכשהו הצמיח ידיים והשתמש בהן כדי להוציא את עצמו מכל הנעילות וכן לקבל שיחות, והתחיל לזמזם (הוא לא הצליח להוציא את עצמו מסיילנט) בעצבנות בזזזז בזזזז בזזזזז בזזזזזזזזזזז! אני כמובן חצי-ישן (כלומר רק חצי-ער) ואיכשהו מנסה להתעלם מכל הבזזזזטים, אבל כשאני חש כאב חד בצלעות מלווה ב”מישהו מנסה להשיג אותך בעקשנות” אני נאלץ “להתעורר” ולנסות להבין מה קורה.

באופן אירוני (אך לא מפתיע) מסתבר שניסו להשיג את הפירסט ליידי, ולא אותי. (שמו שאבא שלי אומר – “אותי אף פעם אף אחד לא מחפש, סתם יש לי טלפון בלי סיבה”). זה היה הרובו-פון של בית-הספר, שמתקשר להזהיר אותנו לא לתת לילדות שלנו לקחת סוכריות מאנשים זרים.חמש פעמים.

gv
טוב, עכשיו שהגיע הזמן לקום, אולי נצליח סוף-סוף לחזור לישון (ואולי לא).


זהו, הגענו.

דצמבר 5, 2011

אפשר להפקיד ילדים אצל סבא+סבתא, ולהרים רגליים.

דלת לדלת 22 שעות.


נחתנו

דצמבר 5, 2011

נקווה שאלו באמת המזוודות שלנו שהגיעו איתנו


רסיסים במראה

דצמבר 2, 2011

בשאתם נכנסים לחנייה, אל תשכחו שהרכב עשוי ״לקפוץ״ קצת לאחור כשמשלבים PARK או שמים הנד-ברקס.

חשוב במיוחד אם אתם חונים ברוורס צמוד לקיר, גדר או עץ.


%d בלוגרים אהבו את זה: