הבוקר נפקחו עיני למראה ידיו של הקיסר מכוסות בשכבה מבריקה של משהו, ששנייה לאחר מכן – בעוֹדוֹ נמרח על הסדינים שלנו – ונתגלה כסִירוֹפּ מייפּל. מיד רמת האדרנלין עלתה, העיניים נפקחו לרווחה, וזה עזר לי להבחין בכך שהקיסר מחזיר בידיו בקבוק מייפל הפוּך, ואומר
"אני צֶה עוֹד מייפּל, אבא!"
אוי. ואבוי. מיד החלוּ החיפושים, שהוּפסקוּ אחרי כמה שניות לטובת ניגוב הקיסר עם מגבונים, כדי שלא ימרח את כל הבית במייפּל. לא עבר הרבה זמן, ומצאנו את השלוּלית, על השולחן בסלון, עם קצת זליגה וטיפטופים על השטיח. ניגבנו, ניקינו, והמשכנו. שויין, דברים כאלה קורים.
התארגנוּ, צחצחנו שיניים, והתישבנו ליד השולחן במטבח לאכול ארוחת בוקר. אז גילינו את השלולית השנייה. כל הכיסא מרוח במייפל, מחכה שיתיישבו עליוי.
ניקינו, ניגבנוּ, נשמנו עמוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹק, נרגענוּ (קצת), והמשכנו בסדר היום: ארזנוּ תיקים, והתחלנו להתארגן ליציאה.
ואז, בעודנו אוספים את הדברים לתיקים לקראת יציאה, מצאנו את השְׁלוּלִית השְׁלִישִׁית:
כן, הכוֹס מלאה מייפל. ולא רק הכוֹס.
פורסם ע"י חן 
דרוֹרים 